אנתרופולוגים מצביעים זה זמן רב על העובדה שהמשפחה הגרעינית — זוג עם ילדים, המגדל את צאצאיו בבדידות מהמשפחה המורחבת — היא חריגה היסטורית ולא הנורמה. הפרימטולוגית והאנתרופולוגית האבולוציונית שרה בלאפר הרדי, בעבודותיה על מקור האלטרואיזם האנושי, מראה כי מין ה-Homo sapiens התפתח כמין 'מתרבה בשיתוף פעולה' — כלומר ילד גודל באופן מסורתי בידי מבוגרים רבים בעת ובעונה אחת: הורים, סבתות, דודות, אחיות בכירות, שכנים מהקהילה. תופעה זו נקראת באנתרופולוגיה אלופרנטינג (alloparenting), והיא מופיעה ברוב המכריע של החברות האנושיות לאורך ההיסטוריה. זוג מבודד, האחראי בלעדית על ילד בלי תמיכה של רשת מורחבת של מבוגרים, הוא המצאה מערבית יחסית חדשה של עידן התעשייה, כשמשפחות הפכו מוביליות יותר והתנתקו מקהילות.
הקיבוצים בישראל במחצית הראשונה של המאה ה-20 קידמו את הרעיון של גידול קולקטיבי לרמה מוסדית: ילדים חיו וגדלו לא פעם בבתי הילדים המשותפים של הקיבוץ, ולא רק במשפחות הוריהם הביולוגיים — ניסוי שמדגים היסטורית כי הקשר הרגשי בין הורה לילד אינו דורש בהכרח זוג רומנטי שמנהל משק בית משותף 'בשניים'.
הורים משותפים בני זמננו משתייכים בדרך כלל לכמה קבוצות רחבות. ראשית, רווקים שהחליטו במודע להפוך להורים בלי שותף בנישואים — בחו״ל יש להם מונח מבוסס, 'single parent by choice'. שנית, חברי קהילת ה-LGBT, שלגביהם שותפות עם אדם מהמין השני, או עם שותפם החד-מיני, אינה מתאימה להתעברות, אך שמעוניינים לגדל ילד בשניים או בארבעה — לעיתים קרובות בפורמט שבו זוג גאי וזוג לסבי מתכננים יחד ילד שלו רשמית שני זוגות הורים. שלישית, אנשים שאינם מתעניינים בכלל בקשרים רומנטיים (כולל חלק מהקהילה האָרוֹמנטית והאסקסואלית), אך רוצים לממש הורות באמצעות שותפות מודעת, הבנויה על ערכי חינוך משותפים ולא על משיכה.
אלגוריתמי ההתאמה להורות משותפת נשענים על שאלות שונות מהיסוד מאלגוריתמי אפליקציות רומנטיות: במקום 'האם אני אוהב/ת את המראה' — 'האם השקפותינו תואמות בנושאי משמעת, חינוך דתי, בית ספר, רפואה, מקום מגורים ותרומה כספית'. פרופילים בפלטפורמות מיוחדות כוללים בדרך כלל חלקים על נכונות לתרום או להשתמש בחומר תרומה, על מידת המעורבות הרצויה של כל הורה משותף בחיי היום-יום של הילד, ועל ציפיות משפטיות — מאפוטרופסות משותפת ועד תפקיד 'הורה שני' בלי מעמד הורי פורמלי. שירותים כאלה מציינים בדרך כלל באופן ברור, בשם ובתיאור עצמם, שהם מיועדים לחיפוש שותף להורות ולא לדייט, וביטויים כמו 'coparenting', 'platonic parenting' או 'מציאת הורה משותף' הם עצמם אחת הדרכים הנפוצות ביותר שבהן אנשים מחפשים שירות מסוג זה באינטרנט.
החוק לעניין זכויות הוריות עבור הורים משותפים שאינם נשואים ואינם שניהם בעלי קשר ביולוגי לילד משתנה מאוד ממדינה למדינה, ואפילו ממדינה אחת לאחרת בתוך אותה מדינה. בתחומי שיפוט מסוימים אפשר לקבוע הורות משפטית משותפת לשני השותפים ללא קשר למעמדם המשפחתי; באחרים, רק שותף אחד יוכר כהורה החוקי כברירת מחדל, והשני יצטרך לעבור הליך אימוץ או הליך משפטי נפרד לקביעת זכויותיו ההוריות. בדיוק בשל כך, רוב המדריכים הרציניים להורות משותפת ממליצים לערוך הסכם הורות משותפת מפורט בכתב (parenting agreement) עוד לפני ההתעברות — מסמך שמתאר התחייבויות כספיות, הליך קבלת ההחלטות, מקום מגוריו של הילד ונוהל לפתרון סכסוכים — ולאשרו אצל עורך דין משפחה בדיוק בתחום השיפוט שבו הילד יחיה בפועל.
קטגוריה נפרדת של הסכמי הורות משותפת מתעוררת היכן שאחד השותפים מתפקד לא כמטפל שווה-זכויות, אלא כתורם תאי רבייה, המצפה לדרגה כזו או אחרת של מעורבות בחיי הילד — מתרומה אנונימית לחלוטין ועד 'אבא תורם' פעיל המבקר את הילד באופן קבוע. מדינות שונות מסדירות באופן שונה את זכותו של הילד המבוגר לדעת את זהות התורם: בבריטניה, למשל, תרומה הפכה לא-אנונימית כברירת מחדל לילדים עתידיים מאז 2005, בעוד שבמדינות אחרות אנונימיות התורם נשארת נורמה מחויבת. לפני התחלת חיפוש שותף להורות משותפת, כדאי להגדיר לעצמך בבירור על איזה מודל — חינוך משותף שווה-זכויות או הסכם תרומה עם מעורבות מוגבלת — כל צד מבסס את תקוותיו, מכיוון שחוסר התאמה בין הציפיות הללו נשאר אחת הסיבות הנפוצות ביותר לסכסוכים מאוחר יותר.
מציאת השותף המתאים היא רק השלב הראשון: הדרך האמיתית להולדת ילד דורשת כמעט תמיד מעורבות של צוות שלם של אנשי מקצוע, לא רק שני הורים עתידיים. עורך דין משפחה נדרש לעריכת הסכם ההורות המשותפת ולעיגון המעמד ההורי של כל צד; מומחה פוריות או מרפאת פוריות — לצד הרפואי של ההתעברות, בעיקר אם נעשה שימוש בחומר תרומה; פסיכולוג המתמחה במודלי משפחה אלטרנטיביים מסייע לדבר מראש על הציפיות ולהפחית את הסיכון לסכסוכים שאחרת צפים רק לאחר לידת הילד. פלטפורמות המוגבלות להתאמת שותפים בלבד ולא מספקות גישה לרשת אנשי מקצוע כזו, משאירות את ההורים המשותפים העתידיים לבד מול החלק המורכב ביותר של הדרך — ולכן כשבוחרים שירות, הגיוני להתבונן לא רק באלגוריתם ההתאמה, אלא גם במה שמוצע אחרי ההיכרות: ליווי משפטי, התייעצויות רפואיות, תמיכה פסיכולוגית, ולעיתים גם חומרים חינוכיים על גנטיקת התאמה ובריאות רבייה.
הורים משותפים חושבים לא פעם גם על התמונה ארוכת הטווח: איזה סיפור מקור יכיר ילד שגדל במבנה משפחתי לא מסורתי, ואיך להפוך את הסיפור הזה למובן ולא מבלבל. קהילות הורות משותפת רבות נחתכות עם עניין בגנאלוגיה — בנייה של עץ משפחה, חקר מה התרחש בעולם בתקופת חייהם של האבות הקדמונים, ולעיתים גם הפיכת תוצאות החקירה לספר לילד — כדרך לתת לבן משפחה עתידי תחושה יציבה של שורשים, ללא קשר לצורה שבה נוצרה המשפחה.
הורות משותפת בלי קשר רומנטי אינה חריגה מודרנית, אלא חזרה למודל של טיפול מבוזר בצאצאים, המוכר זה זמן רב למין האנושי, רק בצורה חדשה ומתוכננת במודע. הסכמות ברורות בתחילת הדרך — על ערכים, מעמד משפטי ומידת המעורבות של כל צד — קובעות אם שותפות כזו תהפוך לבסיס יציב לגידול ילד לעשרות שנים קדימה.
ב-MAPASGEN, שאלון ההתאמה להורה משותף בנוי סביב ערכים, ציפיות למעורבות בחינוך והעדפות משפטיות, ולא סביב מראה חוצני או כימיה רומנטית. הקהילה מאחדת אנשים המתייחסים להורות משותפת כפרויקט עצמאי ומתוכנן, ולא כתוצר לוואי של קשר רומנטי.
הורות משותפת (coparenting) — שותפות בין שני מבוגרים או יותר שמגדלים ילד יחד בלי קשר רומנטי בין עצמם.
Single parent by choice — אדם שהחליט במודע להפוך להורה בלי שותף בנישואים.
אלופרנטינג (alloparenting) — מונח אנתרופולוגי המתאר מעורבות בגידול ילד של מבוגרים שאינם הוריו הביולוגיים.
הסכם הורות משותפת (parenting agreement) — מסמך בכתב המתאר את החובות, התנאים הכספיים ונוהל קבלת ההחלטות של הורים משותפים לפני התעברות הילד.
מרשם תורמים ואחים (donor sibling registry) — מסד נתונים המאפשר למשפחות המשתמשות בחומר תרומה למצוא זו את זו ואת האחים-למחצה של ילדיהן.