כאשר חוקרי פרויקט המשא ומתן של הרווארד פיתחו את מודל ה'משא ומתן העקרוני' בשנות ה-80, הם חקרו קונפליקטים דיפלומטיים ומשברים בינלאומיים. הם כנראה לא דמיינו שהרעיונות שלהם יהיו שימושיים ביותר בשיחות בין שני אנשים על שעת השינה של ילד. אבל כאן בדיוק הכלים האלה עובדים היטב במיוחד.
קונפליקט בהורות משותפת אינו סימן שבחרתם שותף לא נכון. זה סימן שיש לכם שני מבוגרים עם היסטוריות שונות, משפחות מוצא שונות, חרדות שונות. ההתנגשות בלתי נמנעת. השאלה היא אם היא הורסת את הקשר — או הופכת לכלי להעמקתו.
עיקרון מרכזי מפרויקט הרווארד: ההבחנה בין עמדה ('אני רוצה שהילד ילך לישון בשמונה') לאינטרס ('אני דואג שהילד לא ישן מספיק'). עמדות מתנגשות. אינטרסים — לעתים קרובות לא. שאלו: 'למה זה חשוב לך?' — לא 'למה אתה מתעקש על זה?'. התשובה פותחת מרחב לפתרונות שלא נראו.
אם השיחה 'התחממה': 'נדבר ביום חמישי בערב', לא 'נדבר אחר כך'. 'אחר כך' פירושו לעולם לא, או ברגע הגרוע ביותר. הפסקה קונקרטית מאפשרת שיחה כאשר שניהם מסוגלים לשמוע.
כאשר הקונפליקט שיטתי — גישור עובד. מגשר משפחתי הוא צד שלישי ניטרלי. הוא לא מחפש מי צודק. הוא מחפש מה עובד.
קונפליקטים בהורות משותפת הם נורמליים — מה שחשוב הוא כיצד מתמודדים איתם. גישור מקצועי מצליח ב-70-80% מהמקרים הבינוניים.
כלל מעשי: דונו בהחלטות לגבי הילד לפני שמעבירים אותן — לעולם לא בפניו.
כאשר שיחות ישירות אינן מתקדמות או הופכות לרגשיות. מוקדם יותר עדיף.
בהתאם לגיל ולבגרות, כן. לעולם לא כשופט בין ההורים.
לערב את הילד בקונפליקט — לעולם לא. ילדים רגישים במיוחד לאקלים הרגשי בין מבוגרים. שימוש בילד כמתווך הוא אחד הגורמים הנזק הפסיכולוגי המתועדים ביותר.
העיקר
קונפליקטים בהורות משותפת הם חלק נורמלי מגידול ילד יחד. המפתח אינו היעדר קונפליקטים, אלא איכות פתרונם. הורים משותפים שפותרים קונפליקטים בצורה בונה נותנים לילד משהו יקר: מודל של כיצד מבוגרים מתמודדים עם חילוקי דעות מבלי להרוס קשרים.