בשנת 2002 פרסמה הפסיכולוגית האמריקאית מייביס האת'רינגטון את ממצאי מחקר שנמשך 30 שנה ועקב אחר גורלן של יותר מ-1,400 משפחות שעברו גירושין וקשר זוגי חדש שבא בעקבותיהם אצל אחד ההורים השותפים. המסקנה המרכזית ערערה על ציפיות אינטואיטיביות רבות: הרוב המכריע של הילדים — כ-75–80% — הסתגלו בהצלחה לבן/בת הזוג החדשים של ההורה השותף בתוך כשנתיים, ללא השלכות שליליות ארוכות טווח על הרווחה הפסיכולוגית. אך מאחורי המספר המרגיע הזה מסתתר פרט חשוב: קצב ואופי ההסתגלות תלויים מאוד בגיל הילד בעת הופעת המבוגר החדש — ומה שעובד עבור ילד בגיל הגן עלול לחלוטין לא לעבוד עבור מתבגר.
מאמר זה אינו תחליף לייעוץ עם פסיכולוג ילדים, אלא מציע קו מנחה מעשי: למה לצפות מהילד בכל שלב התפתחותי, וכיצד ההורים השותפים ובן/בת הזוג החדשים יכולים לבנות את תהליך ההיכרות כך שההסתגלות הטבעית לא תיגרר לכדי קונפליקט ממושך.
מחקר מרכזי בתחום זה שייך לפסיכולוג ג'יימס ברֵיי, שעקב במשך שנים אחר משפחות מעורבות עם ילדים בגילים שונים. הנתונים שלו מראים דפוס שלכאורה סותר את התפיסה הרווחת "ככל שהילד צעיר יותר, כך קל יותר": ילדי גן אכן מסתגלים הכי מהר, אך מתבגרים אינם פשוט "איטיים יותר" — ההבדל הוא איכותי, משום שההתנגדות של מתבגר לבן/בת זוג חדשים קשורה פחות להיקשרות ויותר למשימה ההתפתחותית של הגיל הזה: הפרדה ובניית אוטונומיה עצמית.
במילים אחרות, ילד בן חמש ומתבגר בן ארבע-עשרה עשויים להתנהג כלפי חוץ באופן זהה במידת החשדנות שלהם כלפי בן/בת הזוג החדשים של ההורה השותף, אך המנגנונים הפסיכולוגיים מאחורי כך שונים — ובהתאם צריכה להיות שונה גם אסטרטגיית המבוגרים.
בגיל זה הילדים עדיין אינם מסוגלים להחזיק תפקידים חברתיים מורכבים, והם תופסים מבוגר חדש באופן די קונקרטי: מי שנוכח באופן קבוע וצפוי הופך בהדרגה ל"שלנו". דווקא בשל כך ילדי גן בדרך כלל מסתגלים הכי מהר — בתנאי שההיקשרות הבסיסית לשני ההורים השותפים אינה מאוימת.
הסיכון המרכזי בשלב הזה אינו דחייה, אלא היקשרות שנוצרת מהר ועמוק מדי, אשר במקרה של פרידה בין ההורה השותף לבן/בת הזוג, הופכת עבור הילד לאובדן ממשי של מבוגר משמעותי. המסקנה המעשית: לא לכפות את תפקיד בן/בת הזוג החדשים ("זה עכשיו גם ההורה שלך"), לשמר את הצפיות של לוח הזמנים והטקסים, ולא להכניס את בן/בת הזוג החדשים למגע אינטנסיבי מוקדם מדי, גם אם נראה שהילד עצמו נמשך אליו/ה.
לילדים בגיל זה כבר יש הבנה מורכבת למדי של תפקידים משפחתיים — ולצדה מופיעה לעיתים קרובות מה שפסיכולוגים מכנים "פנטזיית האיחוד מחדש": תקווה עיקשת, לרוב לא מבוטאת בקול, שההורים יחזרו להיות ביחד. הופעת בן/בת זוג חדשים אצל אחד ההורים השותפים נתפסת על ידי ילדים כאלה לא רק כשינוי, אלא כסגירה סמלית של תקווה זו — מכאן תגובת העצב או העצבנות, לא נדירה בגיל זה, שאינה קשורה בהכרח לאישיותו של בן/בת הזוג החדשים עצמם.
באותו הגיל מתפתחת אצל הילדים תחושת נאמנות עזה לשני ההורים השותפים, וחיבה כלפי בן/בת הזוג החדשים עלולה להיתפס באופן בלתי מודע כבגידה בהורה השותף השני — גם אם זה מעולם לא אמר דבר כזה בקול. המסקנה המעשית: להבטיח לילד באופן מפורש וחוזר שחיבה לבן/בת הזוג החדשים אינה אומרת חוסר נאמנות להורה השותף השני, ולא לבקש מהילד לקרוא לבן/בת הזוג החדשים "אמא" או "אבא", אפילו בצחוק.
המחקרים של ברֵיי ומחקרי המשך מראים: מתבגרים, מבחינה סטטיסטית, מסתגלים לבן/בת הזוג החדשים של ההורה השותף לאט וקשה יותר מכל קבוצת גיל אחרת — וזו אינה נסיגה, אלא דינמיקה תקינה לגיל. המשימה המרכזית של גיל ההתבגרות היא הפרדה מדמות ההורה ובניית זהות עצמית; הופעת מבוגר חדש התובע ולו תפקיד חינוכי צנוע נחווית כפלישה בדיוק לתהליך הזה, לא כאיום על ההיקשרות.
הטעות הנפוצה ביותר של בני/בנות זוג חדשים עם מתבגרים היא הניסיון לבנות מיד את הקשר לפי דגם "ההורה השני" — כולל הערות על התנהגות, שעת עוצר, השתתפות בהחלטות משמעתיות. מחקרים על משפחות מעורבות מראים באופן עקבי: בני/בנות זוג שבוחרים בעמדה לא של "הורה שני" אלא של "חבר מבוגר ידידותי של המשפחה", ומשאירים את נושא המשמעת להורה השותף הביולוגי, בונים קשרים עם מתבגרים מהר בהרבה ועם פחות קונפליקטים.
להלן סיכום קווים מנחים מעשיים לפי קבוצות גיל, המבוסס על מחקריהן של האת'רינגטון וברֵיי ועל מחקרי המשך בנושא משפחות מעורבות.
חשדנות ותגובות משתנות בשבועות ובחודשים הראשונים הן תקינות כמעט בכל גיל. סיבה לפנות לפסיכולוג ילדים או משפחה הן סימנים עקביים יותר: נסיגה ממושכת בהתנהגות (חזרה לדפוסי התנהגות מוקדמים יותר — הרטבת לילה, פחד מהחושך — שכבר לא היו זמן רב), הידרדרות מתמשכת בהישגים לימודיים או ביחסים עם בני גיל, סירוב להיות בקשר עם אחד ההורים השותפים הביולוגיים הנמשך חודשים, או דברים מפורשים של הילד על תחושת מיותרות בתצורה המשפחתית החדשה.
אנו נמנעים בכוונה מלתת כאן המלצות מפורטות למקרים קליניים ספציפיים: אם התנהגות הילד שלכם מעוררת בכם דאגה מתמשכת, זו סיבה לפנות לייעוץ פנים אל פנים עם פסיכולוג ילדים, ולא לאבחון עצמי לפי מאמר באינטרנט.
תפקידו של בן/בת הזוג החדשים נדון לרוב רק מצד ההורים השותפים, אך דווקא התנהגותם בחודשים הראשונים קובעת במידה רבה את קצב ואיכות ההסתגלות של הילד. העיקרון המעשי הראשון הוא לא להתחרות עם ההורים השותפים על חיבת הילד, לא בגלוי ולא באמצעות מתנות והקלות: ילדים מזהים מהר ניסיון "לקנות" חיבה, וזה לרוב מעורר חשדנות יותר מאמון.
העיקרון השני הוא לתת לילד לקבוע את קצב ההתקרבות היכן שניתן: לא להתעקש על חיבוקים, נסיעות משותפות או שיחות גלויות, אלא להציע פורמטים ניטרליים ולא מחייבים של אינטראקציה (משחק משותף, טיול משותף) ולתת לילד עצמו להחליט עד כמה להשתתף. העיקרון השלישי הוא לתאם מראש עם ההורה השותף של הילד איזו מידת מעורבות במשמעת ובהחלטות מקובלת, ולא לקחת על עצמם יותר ממה שסוכם, גם אם נראה שהילד עצמו אינו מתנגד.
קושי מיוחד עולה כאשר לבן/בת הזוג החדשים כבר יש ילדים משלהם: אז חשוב שהמבוגרים ינהלו כמה תהליכי הסתגלות מקבילים בו-זמנית, מבלי להשוות בין הילדים ומבלי לצפות שיתקרבו לפי אותו תסריט או באותו קצב.
הפורמט של השיחה חשוב לא פחות מתוכנה. פסיכולוגים העובדים עם משפחות מעורבות ממליצים לדבר עם הילד על בן/בת הזוג החדשים באווירה רגועה ויומיומית — ולא כ"שיחה רצינית" מיוחדת, שכשלעצמה מאותתת חרדה. מועיל לנסח מראש כמה משפטים פשוטים וחוזרים, המתאימים לגיל הילד: עבור ילד גן זה יכול להיות ממש משפט אחד על מי שמגיע לביקור, עבור מתבגר — הסבר קצר ומכבד ללא פרטים מיותרים על חייו האישיים של ההורה.
חשוב להשאיר לילד מרחב לשאלות ולרגשות שליליים, מבלי לדרוש ממנו "לשמוח עבור ההורה" מיד. משפט כמו "אתה יכול עדיין לא לרצות לבלות איתו/איתה, וזה בסדר" מפחית התנגדות ביעילות רבה יותר מניסיונות עיקשים לשכנע את הילד בהפך.
גיל הילד אינו פרט משני, אלא הגורם המרכזי הקובע במה בדיוק מדובר: שאלת היקשרות אצל ילד גן, קונפליקט נאמנות אצל תלמיד יסודי צעיר, או מאבק על אוטונומיה אצל מתבגר. לפי מחקרים ארוכי טווח, הרוב המכריע של הילדים מסתגל בהצלחה לבן/בת הזוג החדשים של ההורה השותף בתוך שנה עד שנתיים — בתנאי שהמבוגרים סביבם פועלים במודעות ולא באינטואיציה.
אם תרצו לקבל עוד חומרים מעשיים המבוססים על מחקר בנושא הורות משותפת ומשפחות מעורבות, ולא רק סיפורים אישיים — הירשמו ל-MAPASGEN.
MAPASGEN
Join thousands building families on their own terms.
Join Free