בשנת 1978, כשלואיז בראון נולדה בבריטניה — התינוקת הראשונה בעולם שנולדה מהפריה חוץ-גופית — הקהילה הרפואית הייתה חלוקה כמעט בשווה. יש שדיברו על מהפכה. אחרים — על קטסטרופה. באותה שנה פרסם הביואתיקן האמריקני ליאון קאס מסה שבה טען: ילדים שנולדו בעזרת חומר תרומה יגדלו ללא תחושת זהות, ללא שורשים, עם פגיעות נפשיות בלתי נמנעות. זו לא הייתה רק דעה — זה היה קונצנזוס של חלק ניכר מהעולם האקדמי.
קרוב לחמישים שנה חלפו מאז. לואיז בראון חיה בבריסטול, עובדת, ויש לה ילדים משלה, שנולדו בדרך הטבעית. במהלך עשורים אלה הצטברו מספיק נתונים כדי לומר: קאס טעה לא מפני שלא היה מוכשר, אלא מפני ששאל את השאלה הלא נכונה. "מה יהיה לא בסדר אצל הילדים האלה?" מוביל למבוי סתום. השאלה הנכונה שונה: מה באמת קובע את הרווחה הנפשית של ילד, וכיצד הדבר קשור למבנה המשפחה?
תשובת המדע התבררה כמורכבת ומעודדת יותר ממה שהספקנים ציפו.
הפסיכולוגית סוזן גולומבוק מאוניברסיטת קיימברידג' הקדישה יותר משלושים שנה לחקר ילדים ממשפחות לא מסורתיות — עם הורים חד-מיניים, עם הורה יחיד, שנוצרו בעזרת חומר תורם, שנולדו לאמהות פונדקאיות. מחקריה, שנמשכו על פני עשורים — משנות ה-80 עד שנות ה-2010 — ואשר כללו מאות משפחות במדינות שונות, הניבו אחד הממצאים המצוטטים ביותר בתחום: מבנה המשפחה כשלעצמו אינו מנבא משמעותי לרווחתו הנפשית של הילד.
ג'ון בולבי, שפיתח את תיאוריית ההתקשרות בשנות ה-50 וה-60, תיאר כיצד קשרים מוקדמים עם מבוגרים מטפחים מעצבים את היסוד הרגשי של אדם. עבודותיו פורשו לא פעם כהוכחה לכך שילד זקוק למבוגר "ראשוני" אחד — לרוב האם. אך פרשנות כזו של רעיונות בולבי מפשטת אותם עד כדי אי-הכרה.
בולבי עצמו מעולם לא כתב שמבוגר זה חייב להיות דווקא האם הביולוגית. יתרה מכך, עבודות מאוחרות יותר של חוקרים בתחום — ובמיוחד מרי איינסוורת', שפיתחה את מושג "ההתקשרות הבטוחה" — הראו: ילד יכול לפתח קשרי התקשרות אמינים עם כמה מבוגרים בו-זמנית. החשוב אינו ייחודיות דמות ההתקשרות, אלא תכונותיה: צפיות, רגישות, עקביות.
במשפחות הורות משותפת שבהן שני ההורים מעורבים באופן פעיל בחיי הילד, יש לו הזדמנות לפתח התקשרות בטוחה עם שניהם. זה אינו גרוע ממשפחה מסורתית. במובן מסוים הוא אף עשיר יותר: מגיל צעיר הילד לומד שאינטימיות יכולה להתבטא בצורות שונות — וזה מעמיק את מעורבותו הרגשית לאורך כל חייו.
האנתרופולוגית שרה בלאפר הרדי מצביעה בעבודותיה על מקור האלטרואיזם האנושי על משהו יסודי עוד יותר: ה-Homo sapiens היה מלכתחילה מין עם "גידול שיתופי" — לשאול את מינוחה. אבותינו גידלו ילדים במשך אלפי שנים במאמץ משותף: לא שניים נעולים בבית אחד, אלא כמה מבוגרים עם תפקידים שונים אך יציבים בחיי הילד. המשפחה הגרעינית של שני הורים ביולוגיים המבודדים בבית פרטי היא תופעה היסטורית חדשה ורחוקה מלהיות אוניברסלית. ילד שמגדלים אותו כמה מבוגרים אינו סטייה מהנורמה. זהו אחד הנורמות המקוריות של החברה האנושית.
לומר או לא לומר — המדע ענה על שאלה זו מזמן. לומר. עשרים שנות מחקר מראות ללא עוררין: ילדים שנודעה להם האמת על מוצאם בסוף הילדות או בבגרות — במיוחד במקרה — מתמודדים עם כך בקושי רב יותר מאשר אלה שסיפור התורם היה חלק מהנרטיב המשפחתי הרגיל מלכתחילה.
השאלה של "איך" הרבה יותר מעניינת, והתשובה תלויה בגיל.
בגיל זה ילדים עדיין אינם מבינים ביולוגיה, אך הם מקבלים סיפורים היטב. עכשיו נוצר הרקע הרגשי שבו הסיפור הזה יחיה במוחו של הילד שנים רבות.
מילים פשוטות שעובדות: "כדי שתוכל לבוא לעולם, אדם טוב עזר לנו — תורם. הוא נתן תא קטן, וממנו גדלת." ילדים בגיל זה מקבלים סיפורים כאלה בשלווה ובטבעיות — בדיוק משום שאין להם עדיין שום מודל "נורמלי" להשוות אליו.
ילדים מתחילים להשוות את משפחתם למשפחות של חברים. "למה אין לי אבא?" או "איפה גר האבא השני שלי?" — זו אינה משבר קיומי, אלא עבודה קוגניטיבית: הילד בונה מפה של העולם. נרטיב מוכן על התורם הופך לתשובה, לא לזעזוע.
פסיכולוגים ממליצים לענות בשלווה ובביטחון — ילדים קולטים חרדה הורית ומתחילים לתפוס את הנושא כאסור או מסוכן. אם השיחה עצמה ניטרלית, הילד ניטרלי אף הוא.
בגיל בית הספר ילדים מתחילים להבין ביולוגיה. מגיעות שאלות מורכבות יותר: "האם הוא האבא האמיתי שלי?", "אפשר להכיר אותו?", "למה הוא לא רצה להיות ההורה שלי?"
פסיכולוגים ממליצים לתת תשובות כנות ומאוזנות: "הוא לא הפך להיות ההורה שלך כי תפקידו היה אחר — לעזור לנו להפוך למשפחה. המשפחה שלך אנחנו." אין צורך להסביר הכל בבת אחת. צריך לענות על השאלות שהילד שואל — לא על אלה שאתם מצפים אליהן.
גיל ההתבגרות הוא מעצם הגדרתו זמן לחשוב מחדש מי אתה. נושא המוצא מתרומה עולה מחדש בהכרח. מתבגר עשוי לרצות לדעת יותר על התורם, למצוא אותו, ליצור קשר — זוהי ביטוי תקין של בניית זהות, לא סימן לכך שמשהו השתבש.
ילדים במשפחות הורות משותפת גדלים עם שני בתים, שני הורים שאינם זוג, ולא פעם עם שאלות מחברים. מחקרים מראים שהתצורה עצמה אינה מקור לבעיות. מה שחשוב הוא כיצד המבוגרים חיים אותה.
זהו אחד ממעברי הלחץ הנחקרים ביותר במשפחות הורות משותפת. מחקרים של פסיכולוגים משפחתיים — ובמיוחד עבודות פמלה ברובייקר וקרולין קואן — מראים: ילדים מקבלים את השותף החדש של אחד ההורים טוב יותר כשההיכרות מתרחשת בהדרגה, ללא לחץ וללא ציפיות מיידיות להתנהגות "משפחתית".
מאמר זה מציע הנחיות כלליות המבוססות על ממצאים מדעיים. הוא אינו מחליף עבודה עם פסיכולוג לילדים, מטפל משפחתי או פסיכיאטר.
ישנם סימנים שבגינם אין לדחות פנייה למומחה: הילד נמנע מכל שיחה על משפחה או מוצא וניכר בו מתח; מופיעה רגרסיה — הוא מפסיק לעשות דברים שכבר ידע לעשות; השינה או התיאבון מופרעים ללא סיבה ברורה, וזה נמשך כמה שבועות; תוקפנות מתגברת, או להפך — הילד נסוג בחדות לתוך עצמו. אף אחד מהסימנים הללו לא שייך לקטגוריה של "יעבור מעצמו".
הטבלה להלן אינה מרשם, אלא כיוון כללי. כל ילד וכל משפחה הם ייחודיים; מה שעובד עבור אחד מצריך התאמות עבור אחר.
המדע לא מצא את מה שהמבקרים חששו ממנו לפני חמישים שנה. ילדים ממשפחות עם תורם וממשפחות הורות משותפת לא גדלים עם בעיות נפשיות קבועות מראש. הם גדלים בצורות שונות — כמו כל הילדים — ורווחתם נקבעת על ידי אותם גורמים כמו של כל ילד אחר: איכות ההתקשרות, היעדר קונפליקט כרוני, קיומו של עולם יציב סביבם.
החשוב הוא לומר את האמת מוקדם וללא חרדה. לבנות את היחסים בין ההורים המשותפים כך שהילד לא ייתקע בין שני עולמות שאינם יכולים להגיע להסכמה. ולהישאר פתוחים לשיחה בכל גיל — במיוחד כשזה לא קל.
MAPASGEN
Join thousands building families on their own terms.
Join Free