ב-2023 פרסם המנתח הכללי של ארצות הברית ויוק מרת'י דוח שהפך לסנסציה הרבה מעבר לחוגים הרפואיים. הוא תיאר את הבדידות כ'מגיפה' והשווה את השפעותיה על הבריאות לעישון חמש עשרה סיגריות ביום. התחושה הסובייקטיבית של בידוד מגדילה את הסיכון למוות מוקדם ב-29%, למחלות לב וכלי דם ב-32%, לדמנציה ב-50%. הבדידות הורגת לאט ובדרכים רבות.
עבור אנשים שרוצים ילד אך אין להם שותף מתאים, זו אינה סטטיסטיקה מופשטת. זהו ההקשר שבו מתקבלת ההחלטה על הורות משותפת. לכן השאלה 'מדוע אנשים בוחרים הורות משותפת במקום להמתין' אינה שאלה על חוסר סבלנות. זוהי שאלה על פסיכולוגיה, על זמן ועל מה פירוש לחיות בהווה.
מחקרים אורכיים על ילדים של 'אמהות יחידניות לבחירה' מראים שילדיהן שונים מעט מילדים ממשפחות דו-הוריות ברוב מדדי ההתפתחות. הגורמים שחשובים: יציבות רגשית של האם, משאבים כלכליים, רשת תמיכה. מבנה המשפחה: לא. הורות משותפת היא מבנה יציב אף יותר מהורות יחידנית: לילד יש שני מבוגרים מעורבים החולקים אחריות.
העיקר
לבחור הורות משותפת במקום להמתין אינו כניעה ואינו ברירת מחדל. זוהי החלטה פעילה של מישהו שיודע מה הוא רוצה ובוחר דרך המתאימה לחייו — לא לציפיות אחרים. בדידות היא גורם אמיתי בהחלטה זו. אך היא אינה הגורם היחיד ולא הקובע. הקובע הוא הרצון להורות — והנכונות לקחת אחריות על מימושו.