הורות משותפים — החלטה של שניים או יותר להיות הורים יחד, ללא קשר רומנטי — אינה המצאה של ההווה. מה ששינה הוא המסגרת המשפטית, הקבלה החברתית והשפה שבה אנו מדברים על אחריות הורית. טייל קצר בהיסטוריה.
בדין הרומי, הילד היה פשוטות רכושו של האב. ה-patria potestas — הסמכות האבותית — נתנה לאב סמכות משפטית כמעט בלתי מוגבלת על ילדיו, ובשלבים מוקדמים אף על בניו הבוגרים. הוא יכול למשכן, למכור או לשלל את הילדים. לאם לא היה כל סטאטוס הורי משפטי לגבי ילדיה שלה.
ימי הביניים בקושי שינו מבנה שלטה זה. ילדים נחשבו נכסי משפחה — בעיקר לערשיית, בריתות ויצור כלכלי. המונח “טובת הילד” לא קיים.
במשך מאות שנים, לשאלה “מי אחראי על הילד?” היתה תשובה ברורה: האב. לא מתוך דאגה, אלא מתוך זכות קניין.
המאה ה-19 הביאה שני התפתחויות מקבילים: התעשייה דחפה ילדים למפעלות, בעוד שאידיאולוגיה בורגנית חדשה הגדירה את הילדות כשלב להגנה. באנגליה אישר הפרלמנט ב-1833 את חוק המפעלות הראשון שהגביל עבודת ילדים.
ה-Custody of Infants Act מ-1839 באנגליה היה החוק הראשון שנתן לאמהות זכות לבקש אפוטרופות על ילדים מתחת גיל 7 שנים — שינוי מהפכני.
בישראל, האבולוציה היתה איטית יותר. בירושת העותמאנית ולאחר מכן במנדט הבריטי, הדין העותמאני ואחר כך הדין הישראלי שמרו על עיקרון סמכות האב בענייני משפחה.
המחצית הראשונה של המאה ה-20 הביאה איטית את עקרון “טובת הילד”. בתי המשפט הפסיקו לעקוב אוטומטית אחרי האב בגירושין ושאלו: מה עדיף לילד?
באירוניה, זאת הובילה תחילה לדוקטרינת השנים הרכות — הנחת יסוד שילדים קטנים חייבים להישאר עם האם. האב איבד את הזכות האוטומטית מבלי להשיגה בחזרה. במקום זאת הוא הפך למשלם מזונות.
גל הפמיניזם השני שינה את המודל המשפחתי מקצה לקצה. נשים נכנסו בהמונים לשוק העבודה, עזבו יותר נישואים כושלים, ושיעורי הגירושין עלו. באותו זמן, צמחה תנועה לזכויות אבות שסירבה את דמות המשלם ודרשה השתתפות פעילה.
בארצות הברית, מודל ה-joint custody הונהג בכמה מדינות בשנות ה-70 ו-80. לראשונה החוק הכיר ברעיון: שני הורים, גם אם לא גרים יחד, יכולים לשאת אחריות הורית בצורה משותפת.
הורות משותפים אינה סיום סיפור משפחתי. היא תחילתו של סיפור אחר, שבו הקשר ההורי נפרד מהרומנטי.
העשורות האחרונות של המאה ה-20 ראו פיצוץ של צורות המשפחה. הורה יחידני הפך ליחידה משפחתית מוכרת. משפחות מורכבות הציבו אתגרים חדשים למערכת המשפטית.
זוגות חד-מיניים קיבלו הכרה משפטית בהדרגתיות, תחילה בצפון אירופה, אחר כך בצפון אמריקה. הולנד חוקקה את נישואי בני אדם מאותים הזהה ב-2001, ראשונה בעולם. ישראל עדיין אינה מעתירה נישואים חד-מיניים.
הכנסת ההפריה החוץ-גופנית (1978) והשימוש הגובר בתאי גמות תורמים הציבו את מערכת המשפטית בפני שאלה יסודית: מי הורה? האבותית הביולוגית, הגנטית והחברתית יכולות כעת להתפצל.
במדינות רבות החוק עדיין מפגר אחרי המציאות. שאלות רב-הורות, אבותות פונדקאית ומעמד התורמים משתנות מאד בין מדינות אירופיות.
מה שמכונה היום “הורות משותפים” — החלטה של שניים להפוך יחד הורים, ללא קשר רומנטי, בהסכם וכבוד הדדי — היא תוצאה של התפתחות היסטורית הארוכה.
פלטפורמות כמו MAPASGEN פירמלו את התפתחות הזאת: הן מציעות מסגרת מובנית למי שרוצה להיות הורה באופן מודע.
מה שלא שינה: מורכבות היחסים האנושיים. מה ששינה: הכלים, השפה, המסגרת המשפטית והנכונות החברתית להכיר בדרכים שונות להורות.
אנחנו חיים בדור הראשון שבו הורות יכולה להיות מודעת וחוזית. זה לא אובדן של רומנטיקה — זה רווח של בהירות.
בישראל, הורות משותפים היא מסובכת משפטית. כמה נקודות רלוונטיות:
לשאלות משפטיות ספציפיות יש תמיד להתייעץ בעורך משפחה. MAPASGEN נותנת גישה לעורכי דין מאומתים.
הורות משותפים אינה אופנה ולא פתרון חירום. היא התוצאה ההגיונית של התפתחות ארוכה שבה ההורות נדדה לאיטית מזכות קניין לטובת הילד, ומאוטומטיזם לבחירה מודעת. אנחנו נמצאים בנקודה שבה, לראשונה בהיסטוריה, אנשים יכולים לבחור איך לבנות את הורותם.
מודול 1 (נסתה והורות משותפים) כולל שאלון מסודר לשיחה הראשונה עם הורה משותף פוטנציאלי. עורכי דין מתחום דיני המשפחה מאומתים זמינים בקטע Partners.
Patria potestas — לטינית לסמכות אבותית; בדין הרומי, סמכות משפטית כמעט בלתי מוגבלת של האב על ילדיו.
Tender years doctrine — עקרון משפטי מהמאה ה-19 שקבע שילדים קטנים חייבים להישאר עם האם לאחר פרידה. בוטל ברוב המדינות.
אפוטרופות משותפת (joint custody) — הסדר משפטי שבו שני ההורים מפעילים ביחד את האחריות ההורית לאחר הפרידה.
הורות משותפים — החלטה של שניים או יותר לשאת אחריות הורית בצורה משותפת, בללו קשר רומנטי.
.אלפי אנשים כבר בונים משפחות בתנאים שלהם
עיין בפרופילים