פרק 7 · MAPASGEN · חומר Premium
חריפות אינה טעם. זוהי אות כאב. כאשר אתם אוכלים משהו חריף, מערכת העצבים שלכם אומרת ממש שחלל הפה שלכם בוער — גם אם הוא לא. ואתם עושים זאת בכל זאת. זהו אחד הפרדוקסים האבולוציוניים המרתקים ביותר של הביולוגיה האנושית.
TRPV1 הוא ערוץ יוני בנוציספטורים המופעל בטמפרטורות מעל 43°C. קפסאיצין נקשר לאותו אתר ומפעיל TRPV1 כאילו חלל הפה מתחמם ל-43°C. המוח משחרר אנדורפינים, אדרנלין וחומר P.
הפרדוקס האבולוציוני: לעופות אין את אתר הקישור של TRPV1 לקפסאיצין — עבורם הצ'ילי נייטרלי. לכן עופות מפיצים זרעי צ'ילי ביעילות. בני האדם — שמחפשים קפסאיצין באופן פעיל — הם מנקודת מבט הצמח אי-הבנה אבולוציונית. |
צריכה קבועה של קפסאיצין מביאה לדסנסיטיזציה של TRPV1. עם הפעלה חוזרת, TRPV1 מדלל את מאגרי חומר P. ללא חומר P, אות הכאב מופחת. לכן קרמי קפסאיצין משמשים לטיפול בנוירופתיה ודלקת מפרקים.
תגובת המוח לקפסאיצין כוללת שחרור אנדורפינים — אותן מולקולות כמו בפעילות גופנית ובצחוק. צרכני חריף קבועים מפתחים סף סבילות גבוה יותר לכאב בכלל.
סולם סקוביל וסיפוק TRPV1: חלפניו: 2,500-8,000 SHU. Carolina Reaper: מעל 2 מיליון SHU. מ-1 מיליון SHU, TRPV1 מתחיל להיות רווי — עוצמת הכאב מגיעה לפלטו. |
מתאמים בין חריפות לחיפוש תחושות קיימים — אך חלשים ואינם סיבתיים. העדפה לחריפות מקודדת תרבותית מאוד.
המסקנה הסופית: קפסאיצין הוא המולקולה היחידה המייצרת בבני אדם כאב שלאחר מכן אנחנו נהנים ממנו — חלון ייחודי לתוך המוח. |
MAPASGEN — הפודקאסט על גנטיקה שכבר משנה את חייכם.